תוכנית גודמן מיועדת לסטודנטיות/ים ישראליות/ים יוצאי אתיופיה, הלומדות/ים לתואר מוסמך (MA) ולדוקטורט (PhD) בכל תחומי הלימוד באוניברסיטה העברית. התוכנית פונה לאלו שיש להם את הפוטנציאל והמוטיבציה להצטיין ולהוביל באקדמיה ובחברה, במטרה לשגשג בתחומי האקדמיה, השירות הציבורי והעסקי. במסגרת תוכנית גודמן, הסטודנטים לומדים לעומק ולרוחב על הזהות העצמית והקהילתית בהיבטים מגוונים. התוכנית שואפת לספק מרחב ומקפצה לסטודנטים יוצאי אתיופיה להצטיין במסלול הלימודים שבחרו, ובכך להפוך למודלים מובילים בקהילה ובחברה הישראלית.
כתבה ד"ר שולה מולא מנחת הקבוצה במפגש השני שלהם:
אני מסכמת את המפגש הזה מתוך תחושת הודיה. הודיה על מרחב שנפתח, ועל האומץ להביא אליו את עצמנו, לא רק הישגים ותכניות, אלא גם מחשבות באמצע הדרך, רגשות לא גמורים, תהיות שעוד אין להן שם. במרחב הזה ראיתי איך מילה של אחת פוגשת מילה של אחרת, מהדהדת, נוגעת, לפעמים ישר בלב. איך שיתוף אישי הופך לידע משותף. בתוך השיח עלתה הסכמה להיות שותפות ושותפים ליצירת מרחב בטוח, מרחב של שייכות ותמיכה, כזה שבו אפשר לדבר בלי להישפט, מרחב שבו יש מקום לכל הרוחות, לביטחון ולספק, לשאיפות גדולות וללבטים שקטים, מרחב שלומדים בו אחת מהשנייה.
הקבוצה עצמה התגלתה בפני כפסיפס. שדות ידע שונים, שלבים שונים בקריירה ובחיים, סגנונות חיים, גילאים, מסלולים. ברכה של ממש, משאב. שמעתי דיבור על שאיפות ועל הצלחה, ועל המודל התובעני של להיות הכי טובה, הכי מצטיינת. ובתוכו עלתה גם בחירה אחרת, לא לרדוף אחרי חלומות של אחרים, ולבקש רשות להרגיש טוב עם הדרך שלי.
עלה הצורך שלא להישפט, ולצידו ההבנה שאפשר גם להביע עמדה שונה, כל עוד היא נאמרת בכבוד, ממקום אישי, בפחות אנחנו כוללני ויותר אני מדבר. זיהיתי תנועה בין אנחנו לאני, בין ההכרה במאפיינים ואתגרים משותפים לבין החשש מלהיות נציגה, והזכות להיות כאן גם רק בשביל עצמי.
הרבה מתמונות העתיד שנשמעו נגעו בלעשות טוב בעולם, ומתוך כך עלתה בעיניי שאלה עמוקה, האם המימוש שלי עובר דרך העולם, או שהעולם עובר דרכי. שמעתי גם השוואות, וראיתי איך הן מכווצות, ואיך אפשר לפרק אותן. לא עצלות, אלא תנאים שונים, קצבים אחרים, ואולי אפילו מקור להשראה.
עלה דיבור על גמישות, על הקשבה מחודשת לעצמנו, על שינויים באמצע החיים, ועל עול האחריות, משפחתית, רגשית, קהילתית, שלא תמיד נספרת בתוך מדדי ההצלחה האקדמיים. שמעתי אומץ לבקש עזרה, והכרה בכך שגם זה חלק מהדרך, כמו גם היכולת לעצור, לנוח, ולהיות רגע בתוך התהליך, לא רק במרדף אחרי היעד הבא.
וברגע יפה במיוחד, זוגיות, שותפות חיים, הוכרה כהישג. מקור של תמיכה, של אפשרות, של החזקה. בתוך כל זה, הפנמתי לעצמי את הכוח שבהצהרת כוונות וחלומות. הפה מדבר, האוזניים שומעות, והמוח מקשיב ומקבל.
וכאן מקום לתודה לשותפה שלי לדרך, גלילה. על ההזדמנות לחשוב יחד, ללמוד ממנה, ועל נוכחות שמרחיבה את המבט ומעמיקה את התהליך. כך נראה בעיניי מרחב לומד. כך נראית דרך.
